בטקס קבלת פרס רמת-גן לעידוד היצירה הספרותית, שבו הוענק לפרופ' מנחם פרי פרס למפעל חיים בתחום הספרות, הוזמן פרי לשאת דברים בשם כלות וחתני הפרס. לאחר דברי התודה המתבקשים אמר פרי: "הרשו לי להוסיף כמה דברים אישיים, הרהורים מפוכחים וקצת נוגים, ביום קבלת הפרס". דבריו אלה מובאים כאן במלואם.
מפעל חיים שכבר לא קיים
אם אתחיל למנות את שנות פעילותי הספרותית מן המועד שבו לקח ממני, בנערותי, ישראל זמורה שירים לפרסום, הרי שמפעל חיי בספרות הוא כבר בן למעלה מחמישים. פרס מפעל חיים אפוף באיזה אד דו-משמעי של סיום וסיכום; כאילו אומרים לך: יפה מאוד כל מה שעשית עד כה, ועכשיו כבר הגיע הזמן שתזוז קצת... על כל פנים, סיכום-ביניים ודאי יש כאן, והזדמנות למבט-לאחור גם למקבל הפרס עצמו.
אכן, ארוכים ומרובי פעלים היו חיי בתרבות הספרותית. לפני יותר מארבעים שנה ירדתי לתל-אביב מירושלים אופטימי כדי להקים עם חברי חוג חדשני, יחיד בסוגו בעולם, לתורת הספרות (לא לספרות כללית!). נערים היינו, וחדורי שליחות, כי היה לנו דבר-מה חדש להגיד לָעולם ולַספרות העברית. תורת ספרות חדשה – תורת פרוזה, ותורת טקסט, ותורת שירה – שאינן ניו-קריטיציזם באיחור, ולא פורמליזם רוסי באיחור, ואינן סטרוקטורליזם בן-הזמן, אף אם למדו והושפעו מכל אלו. היינו הראשונים ששמו את תהליכי ההבנה של הקורא במרכז התיאוריה.
החוג הזה, שהקמנו בתל-אביב, חולל מהפכה במחקר הספרות בארץ ובהוראתה, ושינה גם את עבודותיהם של מתנגדיו. בעיקר משום שלידו הקמנו גם כתב עת מחקרי, 'הספרות', שאני הייתי מזכיר המערכת שלו.
ב-1972 חשבתי שעלינו להשפיע גם על הספרות הנכתבת והמתורגמת וייסדתי, עם מאיר ויזלטיר, את "השנתון שנקרא רבעון" 'סימן קריאה', ואת ספרי סימן קריאה, שני מפעלים שקשה לכתוב את תולדות הספרות העברית בימינו בלעדיהם. במשך השנים שעברו מאז הקמתי את הספריה החדשה, שאני העורך שלה עד היום, והישגיה בספרות המקור ובהעמדת נורמות של תרגום ידועים לכל. לפני חמש שנים איחדתי את החוגים לספרות באוניברסיטת תל-אביב לחוג חדש, החוג לספרות, שיש בו מאות רבות של סטודנטים. בכל השנים הללו פירסמתי עשרות עבודות מחקר ופיתחתי תיאוריות שרבים ממושגיהן – כמו מבע משולב, שיר מתהפך, פערים, אפקט הראשוֹנוּת – כבר הפכו לנחלת הכלל, לשיר עם. לשלוש הקריירות שלי – הוראה, מחקר, עריכה קפדנית שמתערבת בטקסטים כפי שנהגו ביאליק וברנר – הקדשתי את רוב שעות היממה במשך עשרות שנים; זו על חשבון זו, ובעיקר שלושתן על חשבון כל שאר הדברים שראוי לייחד להם זמן בחיים. לכאורה אני יכול להביט עכשיו לאחור – ביום זה של פרס מפעל חיים – בסיפוק רב. בכל מה שקשור באגו זכיתי להוקרה, ואני יכול לטפוח לעצמי על השכם ולסכם את חיי עד כה כהולכים מהצלחה להצלחה, עם הרבה כישרון, יצירתיות והברקה.
גבירותי ואדונִי, הענקתם לי פרס על מפעל חיים שכבר לא קיים, וגם אין לו מרחב שיוכל להתקיים בו.
אבל הרשו נא לי לחרוג היום מן הגבולות הצרים והלא-מעניינים של שביעות-הרצון העצמית, שכן עלי לומר גם לחברי ועדת הפרס הנכבדים – גבירותי ואדונִי, הענקתם לי פרס על מפעל חיים שכבר לא קיים, וגם אין לו מרחב שיוכל להתקיים בו.
ההצלחות היו גדולות, מלוּווֹת אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה – אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות. ודברי אמורים הן באשר למפעלות שנסגרו רשמית, והן באשר לאלו שעוד קיימים כביכול, אך נראים היום כמין אנכרוניזם פתטי. סיפור חיי הוא סיפור כישלון בחמישה תחומים: בחוגים שהקמתי, בכתבי-העת, בביקורת, בתחום ספרות המקור, בתחום ספרות התרגום.
מתי שאלו אצלנו לאחרונה מה זה שיר
השאלות ששאלנו כחוקרים בשנות השישים והשבעים נשאלו מפרספקטיבה תיאורטית, אבל הן נבחנו תמיד באמצעות הסתכלויות צמודות בטקסטים, בשירים ובסיפורים. שאלות מן הסוג הזה כבר לא נשאלות אצלנו היום, ולא משום שגמרו לענות עליהן. במחקר הספרות ובהוראתה בארץ שוב קנתה לה שליטה הקריאה האידיאולוגית-פוליטית בספרות; חזרנו אל בֶּלינסקי, אל ביקורת הספרות הרוסית במאה התשע-עשרה, גם אם הדיונים מצופים בקרם דק וחובבני של ציטוטים מבולבלים מדֶלֶז, לאקאן וג'ודית בטלר. היום אין בישראל שום זרם מחקרי ישראלי-מקורי, ההולך לפני המחנה העולמי, כפי שנתפסה אסכולת תל-אביב. לא קיימת בארץ שום תרומה תיאורטית ישראלית חדשה, מובילה. החוקרים אינם שואלים את עצמם שאלות עקרוניות על ההצדקה לדרכם, אלא מדשדשים אחר האופנות הפוליטיות-תרבותיות בעולם, באיחור של שנים רבות.
מתי שאלו אצלנו לאחרונה מה זה שיר, ומה ההצדקה להבנתו כך או אחרת? מתי שאלו לאחרונה האם אופן האמירה בשיר, או בספרות בכלל, שונה עקרונית מאופני האמירה בטקסטים אחרים, לא ספרותיים? מתי תהו האם יש אופן קריאה שונה לספרות, ואם כן, מה הצדקתו? למשל, את רוב מה שנאמר היום על שירה בארץ, אם בכלל נאמר, היה אפשר לומר גם אילו היה השיר טקסט כתוב בפרוזה; ורוב מה שנאמר על ספרות בקריאות האידיאולוגיות-פוליטיות מתעלם מן השאלה: אם כך, מדוע ספרות? דוכאה כל הסתכלות בספרות כסוג מיוחד של טקסטים, או כאופן מיוחד של קריאה. הפרשנים אינם שואלים את עצמם למה היה על הסופרים לטרוח ולהגיד בספרות כל מה שהם, הפרשנים, תולים בהם, אם היה אפשר לומר זאת בפשטות ובבהירות רבה יותר, באפקטיביות רבה יותר, במאמר. למה טרחו הסופרים לסבך ולהסוות? ואיך זה שכל יצירות הספרות העברית המגוונות הן כמו תוכי שאומר תמיד אותו דבר עצמו? פתאום כל הספרות עוסקת תמיד בדיוק בשתי חתרנויות אידיאולוגיות, אחת פוסט-קולוניאלית ואחת מגדרית. האם אלה הנושאים שהעסיקו אי-פעם את כותבי הספרות האלה ואת קוראיהם?
מתי שאלו אצלנו לאחרונה מה זה שיר, ומה ההצדקה להבנתו כך או אחרת? מתי שאלו לאחרונה האם אופן האמירה בשיר, או בספרות בכלל, שונה עקרונית מאופני האמירה בטקסטים אחרים, לא ספרותיים? מתי תהו האם יש אופן קריאה שונה לספרות, ואם כן, מה הצדקתו?
הקמתי שני חוגים אוניברסיטאיים. רוב שנותיהם עמדתי בראשם, כך שאיני יכול להאשים במחדלים ראש חוג אחר. אחסוך לכם היום את הקינה הארוכה על מצב מדעי הרוח בכל האוניברסיטאות במדינת ישראל. אין בה היום שום חוג במדעי הרוח שהוא יותר מכאילו חוג. המצב הזה אכן אינו אִיוּם פיזי אקוטי על עתידנו, אבל הוא איום מתמשך על זהותנו. אולי נמשיך להתקיים, אבל איך?
יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות
עבדתי את הספרות העברית רוב חיי. אבל היום אותו מכלול המכונה ספרות עברית – המערכת הספרותית המתהווה – כבר אינו קיים.
כשייסדנו את ספרי סימן קריאה בשנות השבעים לא התעסקנו במצב הקופה בסוף היום, ובבדיקת ההתאמה שלנו לטעם נתון של איזה "קהל". אנחנו התרכזנו בעשייה שלנו ברעש גדול, כי היתה לנו יומרה לקרוא תיגר על פואטיקה קודמת, לכונן טעם חדש, להרחיב את אופק הציפיות של הספרות הישראלית. וקריאת הכיוון שלנו התבטאה, לא פחות, גם במה שסירבנו להדפיס. גם התרגומים ששקדנו עליהם לא היו יבוּא של רבי-המכר האחרונים באנגלייה ובאמריקה, ונעשו לא כדי למכור ספרים, אלא מתוך מה שתפסנו כחיוני לַכאן ולָעכשיו, למחזור-הדם של הספרות המקומית, לסימונן של נורמות חדשות בתרגום – נושא שהתלבטנו בו במודע, במאמרים ובדוגמאות.
לא התחנפנו לשום קהל קוראים. ידענו שתמורה רדיקלית בסיפורת ובשירה כרוכה לא רק בטיפוחו של הסופר החדש, ובזיהוי הסופרים הקרובים לנו בדורות הקודמים, אלא גם בכינונו של הקורא החדש, שיהיה בעל אוזן אחרת. וכל זה התאפשר כי היתה סביבנו תרבות ספרותית, היה שיח ספרותי, היתה עיתונות עם מוספים לספרות.
כל אלה אינם היום. סופה של המערכת הספרותית מקדים בהרבה את קץ הספרים הטובים. יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות. רואים אור בארץ ספרים טובים לא מעטים, פה ושם גם בהוצאות המסחריות הציניות, אך הם מופיעים בהתגנבות יחידים, אל תוך מדבר ספרותי, ונידונו להתקיים, כמו דג מחוץ למים, מחוץ לכל הֶקשר של מערכת תרבותית ספרותית – בלי מודעות לספרות העברית שקדמה להם או שסביבם, ולכן גם בלי אפשרות למרוד ולחדש. כולם כותבים רומאנים בארץ, אך מישהו התלבט לאחרונה באשר לצורת הרומאן בעברית?
ספרות אינה ערימה דמוקרטית של ספרים. יש בה מרכז ופריפריה, יש בה שיפוטים, דחיות והחייאות. יש בה מאבקי טעם, ומתקיים בה שיח מתוח של מוליכי הטעם. ההיררכיות שלה לעולם אינן יציבות, הן תמיד מאויימות. מזמן שכחנו שזה מה שהיה קיים בספרות העברית עד לפני עשרים שנה. היום ביקורת הספרות, והמאבקים על בוֹלטוּתם של ספרים, הושארו לאבי שומר ולאיריס בראל, לשולחנות צומת ספרים מול מבצעי שלושה-בעקבות-אחד של סטימצקי. אך מה לנו כי נלין עליהם? כוחם נובע מן הוואקום שאליו הם נכנסים, מהיעדרה של ביקורת הספרות.
ספרות אינה ערימה דמוקרטית של ספרים. יש בה מרכז ופריפריה, יש בה שיפוטים, דחיות והחייאות. יש בה מאבקי טעם, ומתקיים בה שיח מתוח של מוליכי הטעם.
ה"כאילו ספרות" היא בראש ובראשונה היעדר כמעט מוחלט של ביקורת ספרות אחראית ומפורטת, שעוסקת בספרים אך גם במבט עקרוני יותר. ביקורת אינה רק "רצנזיות" המתפרסמות בעיתונות היומית; אך היום גם אלה אינן. בשנות השבעים היו בארץ שבעה מוספים לספרות, בשבעה עיתונים יומיים. היום נותרנו בעיתונות היומית עם מוסף אחד לספרות בעיתון הארץ – שהחליט לא להיות מחויב לעיסוק שיטתי בספרות העברית – ועם 'הארץ ספרים', שאין בו מקום למאמרים ארוכים, עקרוניים, או לדיון רציני, מתמשך, בשום דבר – אין מקום לא לפולמוס, ולא לניתוח רחב נשימה. ומה שנותר ב'ידיעות' וב'מעריב' אינו מוסף לספרות, אלא חוף הכנרת יום אחרי הפיקניקים של יום העצמאות.
רוב הכותבים הרציניים בשדה הביקורת ירדו מן הבמה, כי אין להם היכן לפרסם. נותרו בדרך-כלל רק כותבים חובבנים בשלוש-מאות מלים, אלמונים מתחלפים, שלא יקראו ספר פעמיים. פרטים אינם חשובים בעיניהם, והם לא יספקו שום תובנה מדליקה, לא-צפויה. לעתים אפילו ייכשלו במסירת התוכן. תמונת הספרות שלהם מעורפלת, טעמם לא מוגדר; אף להם עצמם לא ברור מאין הם באים ולאן הם הולכים. הידע שלהם בהיסטוריה של הספרות העברית מגוחך. הם מכירים רק ספרים מן השנים האחרונות, אפילו לא את ספריו הקודמים של המבוּקָר. רובם מסתחבקים בתודעתם עם הקוראים הכי פשטנים, שכל חוויה מורכבת מעייפת אותם. "מסעיר", "מרגש", "קולח", "הספר הכי טוב שקראתי בשנה האחרונה" – זה מה שמופק ברשימות הללו, ברמה של יומן קריאה של תלמיד תיכון.
ליעקב שבתאי חדש אין היום שום סיכוי
במדבר הספרותי אין זיכרון תרבותי. שלטת בו האַמנֶזיה. גם הסופרים עצמם מכירים פחות ופחות את הספרות העברית שקדמה להם. כל התהליכים בהיסטוריה של הספרות, האחראים לכתיבה חדשה, מודעת-לעצמה, הולכים ונכחדים. המרד נגד דור סופרים קודם אגב קריאה חד-צדדית שלו; ההתחברות עם הדוֹדים הנידָחים נגד האבות החזקים – לא מתקיימים עוד. לא פלא שההוויה המניפֶסטית, הפולמוסים הפואטיים, המחשבה המזינה בדבר אפשרויותיה של כתיבה אחרת, נעשו דבר נדיר. יתומים ובודדים, בלי יכולת למרוד בכלום, בלי יכולת לחדש מול כלום, צצים סופרים חדשים, דומים לסופרים שכבר צצו לפני שנה ונשכחו.
במצב הזה רוּדד כמעט כליל טעמו של קהל הקוראים, שכבר שכח את עוצמת החוויה שבמפגש עם ספרות טובה באמת. אילו היה קם היום פוקנר בעברית, לא היה לו סיכוי אצל דור שזקוק לסיפוקים חפוזים ולעלילה ליניארית. גם ליעקב שבתאי חדש אין שום סיכוי. לקהל הקוראים, מרוב שהתרגל למקדונלנד, נראית ארוחת גורמה פלצנות מיותרת (מלה נוראה כשלעצמה, אבל היא של קהל הקוראים הזה). זה קהל קוראים שאפילו עברית מדויקת, רבת ניואנסים, כבר קשה לו. העברית הפשוטה למדי של הספרות מלפני עשרים שנה נראית לו ארכאית, משונה, לא זורמת. שלא לדבר על העברית של עגנון או פוגל, או ברנר. הכאילו-עברית הרעועה, עברית תרגומית השולטת ב-90% מן התרגומים בארץ, היא המודל. עברית אחרת פשוט נראית להם גרועה. דורות הקוראים הצעירים מתקשים בהבנת הנקרא, ואינם מבינים אירוניה ורעיון מורכב.
שדה הקטל של השפה העברית
בכל מדינות העולם קיימת שפה תקנית, קורקטית, שפה לַייט, שהספרות אומנם מלגלגת עליה – שפת הטלוויזיה והעיתונים. מדינת ישראל, בפתח שנת הלשון העברית, היא המדינה היחידה בעולם שבה הטלוויזיה משחיתה את השפה. אני מַכיר אנשים שזה לא כבר עוד דיברו עברית טובה, בביטחון, ובזמן האחרון כבר אינם בטוחים אם אומרים בעברית מַכּיר או מֶכּיר, מָביא או מֵביא, מְגיבים או מַגיבים, מְזיזים או מַזיזים, הִזקתי או הֶזקתי. זכר ונקבה בְּמספרים, ובניין הפעיל, הם שדה הקטל העיקרי של השפה העברית בטלוויזיה זו, טלוויזיה של "יָכַל לקנות בעשר שקל". ואני מדבר על המגישים והמראיינים, ולא על המרואיינים העילגים, ילידי הארץ. זו טלוויזיה שבה כולם מנצחים את הבחירות או את המשחק (כלומר, מודים בריש-גלי שהיטו אותם), ושבה מגישי החדשות אומרים: "בלִית ברירה", ו"המשטרה צִיטְטָה לטלפון". בערוצי הילדים נשברים שיאים של עשר שגיאות בעברית לדקה, גם מבלי שנהיה קפדנים במיוחד.
"אז כאילו דחפתי אותו, ואז הוא הפסיק לנשום כאילו", אומר המרואיין התורן, ומשתלב יפה בכאילו מדינה, כאילו גבולות, כאילו תרבות, כאילו ספרות.
בשביל קהל הקוראים שבו מדובר, כל העבודה שאני עושה היום בעריכה היא במקרה הטוב מיותרת, כי אבדה לו האוזן להבחין בה ובהבדל שבינה לבין אי-עריכה. אמרתי "מיותרת במקרה הטוב"; כי במקרה הרע היא אפילו מפריעה, שכן היא מפיקה טקסט שונה מזה שהקוראים רגילים אליו, מגישה להם טקסט שדווקא הוא נראה להם פגום.
ואף-על-פי-כן אני עובד. היום יותר ויותר רק בשביל עצמי ובשביל מתי המעט, שרובם אלמונים לי.
חברי ועדת הפרס הנכבדים: כל זה גילוי נאות. התכוונתם לתת לי פרס על מפעל חיים. אבל מפעל החיים הזה איננו. הוא לא שרד. לא נותר לי אלא להודות לכם על כוונתכם הטובה ולקבל את הפרס הזה כפרס תנחומים.
© כל הזכויות שמורות למנחם פרי. פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה, 15.6.2010.