פרופ' מנחם פרי
קורות חיים מקצועיים
פרופ' מנחם פרי הוא חוקר ספרות, עורך ופרשן טקסטים. ממקימי החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל־אביב ובהמשך החוג לספרות. מייסד כתב־העת 'סימן קריאה' והוצאת הספרים "ספרי סימן קריאה", עורך סדרת "הספריה החדשה".
תחילת הדרך
פרי נולד בבנימינה ב־12.9.1942 להורים עובדי־כפיים, יוסף ומלה פרוכטר. ב־1960 התקבל לעתודה האקדמאית ללימודי ספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים תואר שני בספרות השוואתית, ובגיל 22, במקביל לשירותו הצבאי, החל ללמד בחוג לספרות עברית. באוניברסיטה העברית למד אצל פרופ' בנימין הרושובסקי והכיר בשיעוריו את יוסף האפרתי, שני מפגשים שהשפיעו על המשך דרכו המחקרית.
אסכולת תל־אביב
ב־1963 החל פרי לעבוד עם יוסף האפרתי אל תיאור הפואטיקה של שירי ביאליק, ומאמרם המשותף שהושלם ב־1964, "על כמה מתכונות אמנות השירה של ביאליק", היה המאמר הראשון של האסכולה שכונתה בעולם החל משנות ה־80 "Tel Aviv School of Poetics". פרי נחשב כאחד ממייצגיה המרכזיים. בשורת מאמרים נוספים של פרי על שירת ביאליק בשנות השישים, ובהשראת לימודיו בחוג לפסיכולוגיה, צמח מהלך תיאורטי חדש בקנה־מידה בינלאומי – תפיסה של הטקסט כתלוי בתהליך של עיבוד אקטיבי של הקוראים, שופע תמורות ומהפכים (פרסומיו של איזר על הקורא החלו רק בשנות ה־70, והם שונים מן התיאוריה של פרי).
ב־1966 הוזמן פרי ללמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, ועד מהרה הצטרפו אליו הרושובסקי והאפרתי כדי להקים חוג בתחום חדש: "תורת הספרות". עם החוג נוסד רבעון לחקר הספרות, 'הספרות'. החוג והרבעון שינו את פני העיסוק בספרות בארץ. פרי היה מרכז החוג (לצד ראש החוג הרושובסקי) וניהל אותו בפועל, והיה מזכיר המערכת של 'הספרות'.
עד 1970 פרסם פרי ב'הספרות' שורת מאמרים שהציגו את חידושיו התיאורטיים באמצעות אינטרפרטציות מפורטות של טקסטים. מושגים רבים ששימשו אותו במאמרים אלה נעשו חלק מן השפה המקובלת בשיח הספרותי, כגון: "רצף הטקסט", "תהליך קריאה", "שיר מתהפך", "פערים ורב־מערכתיות במילויים", "אפקט הראשונות", "משמעויות מסולקות", "תִּבנוּת מחדש", "מבע משולב", ועוד. הטקסטים תוארו במאמרים אלה כתלויים בתהליך קריאה וכנעדרי קיום אוטונומי, סטאטי. משמעויות הטקסטים, לפי פרי, אינן מצטברות מהמשפטים ומן הגישורים ההכרחיים ביניהם. הבנה היא מערכת היפותזות הקובעת גם את משמעות המשפטים, והיא נובעת מפעילות גומלין בין הסימנים הלשוניים לבין הקולט, המביא אל הקריאה גושים של ידע סכמטי של העולם יחד עם עקרונות העדפה קוגניטיביים, המכַוונים לעיבוד "הטוב" ביותר של הטקסט בתנאים הנתונים. מרבית ההבנה היא תוצאה של מילוי פערים, וכשמתחלפת היפותזת ההבנה – משתנים הפערים ומילויים. למעשה, כל קריאה מייצרת טקסט משלה. אין קריאות לא־נכונות, אך יש קריאות טובות מאחרות.
עקרונות ההעדפה, שהם תרומתו התיאורטית החשובה ביותר של פרי (כמתואר באנציקלופדיית ראוּטלֶדג' לנרטולוגיה), הלכו וגובשו במהלך השנים, עד לשנות התשעים.
הפואטיקה של הסיפור המקראי
המאמר "המלך במבט אירוני" (1968, עם מאיר שטרנברג) נכתב במסגרת תיאוריית הקריאה של פרי, שהסיפור המקראי הובא כמקרה־מבחן שלה. אך נחיל התקפות של חוקרי מקרא הביא למחקר תגובה מפורט של הפואטיקה המקראית, ובעקבות זאת תואר המאמר כפותח – יחד עם 'מימזיס' של אאורבך – את הפרדיגמה המחקרית של "הפואטיקה הספציפית של הסיפור המקראי".
בשנות ה־90 התגבש המהלך החדש של פרי בעיסוק במקרא, שהתמקד בעלילה ובאידיאולוגיה. בקריאה של קורפוס רחב הראה פרי כי "מאחורי" כל סיפור מקראי "חבוי" סיפור נגדי, וכי כל סיפור מקראי הוא צומת של אג'נדות מתנגשות, שאחת מהן היא זו של אלוהים, החוברת אל האג'נדה הנשית הסמויה, המשמשת לה כעזר כנגד הפסאדה ה'גברית' הגלויה של הסיפור.
מבוא לסיפורת
החל מ־1968 ועד לפרישתו ב־2012 לימד פרי את הקורס "מבוא לסיפורת", ובו התפתחה תורת הפרוזה הקוגניטיבית שלו. רבים מרעיונותיו התגבשו במסגרת זו ועברו לדורות הבאים כתורה שבעל־פה. לפי תפיסתו התופעות המקובלות בנרטולוגיה (כגון: נקודת־תצפית; סגנון עקיף חופשי; מספר לא־מהימן; עלילה; דמויות; מבנה העולם) ניתנות לתיאור רק כנובעות מתהליכי הקליטה של הטקסט, וחלקן תלוי בהחלטה על קריאה מקסימלית. תופעות הטקסט נקבעות על־פי יעילות התפקוד שלהן במסגרתה. כך, גם "המבע המשולב" (מושג מפורסם של פרי, שנועד להחליף ולהרחיב את התיאורים הדקדוקיים המקובלים של "הדיבור העקיף החופשי") הוא תופעה הֶקשרית הנובעת מהעדפות קוראים.
מבנה העומק, רצף הטקסט, אקוויוולנטיות
בשנות ה־70 החלה להתגבש אצל פרי התיאוריה של "מבנה עומק של סופר" (ובניסוח מאוחר יותר, "הטקסט הפרוטוטיפי" שלו), שלפיה מעֵבר למגוון הטקסטים הקונקרטיים של יוצר קיימים אצלו מבנה סלקציה חוזר ותהליך חוזר של דקונסטרוקציה של מבנה זה לאורך רצף הטקסט. במשך השנים הוא תיאר והדגים את "מבני העומק" של ביאליק, פרייל, הורביץ, ויזלטיר, אבות ישורון, חנוך לוין, עמיחי, ברנר, המינגווי ועוד.
ובעיקר התגבשה בשנים אלה התיאוריה של פרי על הדינמיקה של רצף הטקסט – איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו. כך בספר 'המבנה הסמנטי של שירי ביאליק', ובעיקר במאמר על "ורד לאמילי" של פוקנר, מאמרו הפופולרי ביותר של פרי עד היום.
מתוך עבודת המ"א שלו על "האנאלוגיה ברומאן, במיוחד ברומאנים של מנדלה מו"ס בעברית וביידיש" צמח מסלול מחקרי המעסיק את פרי עד היום. מִחֵקר התזוזות התמטיות והמבניות בתרגום העצמי של מנדלה מיידיש – עבר פרי לחקר הכתיבה הכפולה של ביאליק ביידיש ובעברית, ולתיאוריה סמיוטית על יחסי יידיש-עברית בספרות ובתרבות שלנו. במיוחד השתרגו ממחקר זה עבודות שעסקו בעיקרון הסימילאריות והאקוויוולנטיות כמאפיין של מבנה המציאות בכל סיפורת. עבודות אלה איתגרו מנקודת-ראות קוגניטיבית את התיאוריה המפורסמת של יאקובסון, שעל-פיה בשירה דומיננטי העיקרון המטפורי, ובסיפורת המטונימי. פרי, שהושפע מיאקובסון עמוקות בראשית דרכו, הראה איך קריאה מקסימלית מייצרת מטפורות מאחורי המטונימיות.
סף המיצוי וקריאה מקסימלית
בשנות התשעים עלה בעבודותיו של פרי מושג מפתח: "סף המיצוי". פרי הראה שקבוצה אחת של עקרונות העדפה קוגניטיביים נקבעת מתוך שאיפה לקַלוּת העיבוד (ההפקה) של היפותזות ההבנה, ואילו קבוצה שנייה שואפת ליעילות העיבוד של הטקסט הנוצר תחת ההיפותזות (מיצויו). בין שתי הקבוצות קיים קונפליקט מובנה. סף המיצוי הוא נקודת החיתוך ביניהן, וההחלטה מתי להעלותו, ולהקריב את קלות העיבוד של היפותזה לטובת יעילותה במיצוי הטקסט, מושפעת מקונבנציה "מוסדית".
בהתאם לתפיסה זו, "קריאה מקסימלית" – קריאה בעלת סף מיצוי מוגבה מאוד, כמו זו שמקובלת בחקר הספרות – היא החלטה על אופי הקריאה ולא על אופיו הנתון־מראש של הטקסט, והיא נשפטת לאור האפקטיביות של תוצאותיה. פרי הראה כי הניסיונות לאפיין את ה"דיפרנציה ספציפיקה" של הספרות – של הפורמליסטים מחד ושל אנשי הניו־קריטיסיזם מאידך – העלו תופעות שלמעשה אינן אימננטיות לספרות אלא הן תוצאה של אסטרטגיית הקריאה, אסטרטגיה המקובלת בספרות, אך מניבה תוצאות דומות גם כשהיא מופעלת על טקסטים אחרים. במקום לשאול מהי "ספרותיות" פנה פרי לתיאור קריאה שאמנם נפוצה בקריאת ספרות אך מופעלת גם בהקשרים אחרים.
הקריאה המקסימלית תוארה כסיבוב־קריאה "שני", המנצל שאריות ששיירה הקריאה הראשונה; פרטים שההבנה הראשונה קיבעה כשוליים ופחותי ערך בונים מסגרת הבנה מנוגדת, דבר המקנה לטקסט (לא חושף בו) מעמד דו־קומתי, של 'פני שטח' כביכול, שמתחתם אינפורמציה 'חבויה'. במסגרת זו קרא פרי סיפורים תנ"כיים, קטעים מיומנו של משה שרת, כתיבתו האוטוביוגרפית של פרימו לוי, סיפורי חלומות ב'פירוש החלום' של פרויד, תצלומים של צלם המלחמות קון וסינג, הכרעת הדין במשפט רמון, ועוד. שיאו של מהלך זה הוא ספרו 'שב עלי והתחמם' על יחסיהם של ברנר וגנסין, והספר על ציליה דראפקין שהשתלשל ממנו. 'שב עלי והתחמם' הוא מיקרו־ביוגרפיה הבוחנת ברזולוציה גבוהה את הסמוי בחמישה חודשים בחיי ברנר וגנסין, והקריאה המקסימלית, "הבלשית", מופעלת בו על חומר החיים (איגרות, זיכרונות, מודעות, מפות, קטעי עיתונות, לוגואים, טעות דפוס וכו') כאילו הוא מארג לשוני סמיך של שיר, טקסט טוטאלי לקריאה מקסימלית.
תפקידים אקדמיים
פרי לימד באוניברסיטת תל־אביב עד לפרישתו לגמלאות (2012) ומונה בה לפרופ' מן־המניין. מ־1981 כיהן רוב השנים כראש החוג לתורת הספרות הכללית, וב־2005 איחד אותו עם החוג לספרות עברית והקים את "החוג לספרות".
עבודתו כעורך
ב־1972 ייסד פרי (תחילה עם מאיר ויזלטיר) את הרבעון המעורב לספרות 'סימן קריאה' (22 כרכים) ואת 'ספרי סימן קריאה'. למסגרות השונות של סימן קריאה ("ספרי סימן קריאה", "הספריה", "הספריה החדשה", "הספריה החדשה לשירה", "הספריה הקטנה") הקדיש פרי מעל חמישים שנות פעילות כעורך, שבהן ערך למעלה מ־600 ספרים במקור ובתרגום והטביע חותם עמוק בתרבות הספרותית בארץ. ב־2013 בחר בו עיתון 'הארץ' כאיש "המשפיע ביותר בישראל בתחום הספרות".
פרי הוא עורך מתערב הנודע בעריכה הפרטנית של דקויות הטקסטים ובהשוואה הדקדקנית של תרגומים למקור. מה שלמד ממחקריו על הטקסט הספרותי משפיע על עבודתו כעורך, ותובנותיו מעבודת העריכה משפיעות על כתיבתו המחקרית.
עבודתו כעורך שינתה לא רק את תמונת ההווה הספרותי אלא גם את תמונת העבר, למשל: בנוסחים של הסיפורת של פוגל שערך לפי כתבי היד, אשר שינו לחלוטין את מקומו של פוגל במפת הספרות, או בעריכה מחדש של 'בית חפץ' של קמחי ושל 'והוא האור' של לאה גולדברג.
ב־22 כרכי 'סימן קריאה' ובמאות הספרים שערך הכניס פרי לספרות יוצרים רבים, מגרוסמן ועד ברדוגו, אך חשוב מזה – הצליח להסיט אל לב הקאנון סופרים ומשוררים כמו יעקב שבתאי, אבות ישורון, קנז, הנדל, קורן, בירשטיין, יונה וולך, חנוך לוין ועוד. הוא היה עורכם של גדולי הסופרים והסופרות שלנו והביא בשיטתיות למחזור הדם של הקריאה בעברית – בצד ענקי הספרויות המרכזיות, מפרוסט ועד מוריסון, מגוגול ועד בקט – גם עשרות ספרים מספרויות שנחשבו אז "צדדיות", בעיקר מן האיטלקית, הפורטוגזית וההולנדית, שהתמקמו בארץ, בהשפעתו, במרכז הקאנון המתורגם.