הביקורות הנלהבות על ספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה' הזכירו למנחם פרי את שיטת הקריאה של אמא שלו. דבריו בנוגע לציפיות שלו מביקורת ספרות מאפשרים להבין גם את פשר הספוילרים שהיו נהוגים בטקסטים האחוריים של ספרי הספריה החדשה.
לעומת התחלות מאכזבות, יש לאין-ערוך יותר סופים מאכזבים, מתפוגגים. לא מעט ספרים בעלי פתיחה מבריקה קוֹרסים לקראת הסיום. סופיהם של ספרים, "השורה האחרונה" שלהם, מלמדים עליהם יותר מן ההתחלות. לכן אני חושב שאמא שלי, בנערותי, גילתה ניסיון חיים לא מבוטל בשיטה שלה לקרוא ספרים. היא היתה מנצלת רגע שבו הנחתי מידי ספר שהייתי שקוע בקריאתו, משתלטת עליו ופותחת אותו בעמוד מקרי, בערך בשליש האחרון של הספר, ואז היתה קוראת עד לעמוד האחרון, עד לסוף, ורק אם הספר עמד במבחן החמור של "אפקט הסיום" ונמצא ראוי בעיניה, היתה ממתינה לתורה וחוזרת וקוראת את הספר בשקיקה מן העמוד הראשון ועד לאחרון. כך גם יכלה לראות, כבר בקריאה ראשונה, איך מכין הספר את הקוראים, למן ההתחלה, לקראת מה שיש לו לסַפֵּר בהמשך, דבר שנעלם מעיניהם בקריאה הראשונה.
היא לא נזקקה להמלצות של עיתונים כדי לדעת מה לקרוא. ממילא לא היו אז בנמצא "ביקורות" מסוג יומני-הקריאה הנפוצים היום בעיתונות. ואילו היו, הן היו מצחיקות אותה. קריאתה שלה היתה חריפה יותר וקשובה יותר, אף שהיא לא היתה אשה מלומדת. היא היתה בסך-הכל תופרת, ואולי לכן גם היתה רגישה לתפרים גסים מדי ולהטלאות. השיטה שלה בקריאת ספרים עזרה לה להפליא לא לבזבז את זמנה המוגבל על ספרים חלשים. כאשה חשדנית ודאי היתה מתעלמת מהמלצות של זבנים, אילו היו בבנימינה של אותם ימים מוכרות-סופרים, או בכלל חנויות-ספרים. אין לי ספק שהיתה מבינה מיד שמשלמים להן כדי להמליץ דווקא על ספר מסוים, ממש כשם שאילו אכלה במסעדות היתה בטוחה שאסור לסמוך על המלצות מלצרים, שבלי ספק מנסים לפתות אותה להזמין מנה גרועה שנשארה למעצֵבה במטבח.
בשיטת הקריאה שלה היא אירגנה לעצמה ספוילֶר – מבלי שהמלה הזאת יכלה להיות בימים ההם באוצר-המלים שלה; מבלי שתהיה אחיזה בעולמה לעצם המושג רווּי-האימה הזה, הנזרק מפיותיהם של קוראים החרדים מפני כל מה שיפריע להם לצרוך את הספר כפַאסט-פוּד ולדהור בו על-גבי קוויה הגסים של "העלילה".
היום אין לי ספק שהדוקטורט, ושורת מאמרים, שכתבתי ברבות השנים, היו התרסה סמויה נגדה. שכן הם עסקו בקריאה מן ההתחלה אל הסוף, באֶפקטים של פיזור האינפורמציה ושחרורה ההדרגתי לאורך רצף הטקסט – ב"רשמים הראשונים" שמעלות התחלות של טקסטים, ובתמורות ובהתהפכויות המתחוללות במהלך הקריאה.
הספוילר שלה היה, בבלי-דעת, במובניה האחרים של המלה: "אבזר בצורת כנף קטנה, המותקן לרוחב חלקו האחורי של הרכב ומיועד לשפר את אחיזתו בכביש"; "הֶתקן על כנף המטוס, שמאט את תנועתו". כך היטיבה את אחיזתה בספר ויכלה להאט ולהשתהות על דמויות ופרטים בהסתכלות מקרוב. היא לא הכירה את אמירתו המפורסמת של ורבורג, ש"אלוהים בפרטים", אבל ידעה שחוויית הקריאה נובעת מן ההשתהות וההשתאות מול הפרטים; שאמירתם הייחודית של ספרים נפתחת רק למי שקורא אותם בקריאה צמודה, בלי הלחצים של "ומה הלאה".
היום אין לי ספק שהדוקטורט, ושורת מאמרים, שכתבתי ברבות השנים, היו התרסה סמויה נגדה. שכן הם עסקו בקריאה מן ההתחלה אל הסוף, באֶפקטים של פיזור האינפורמציה ושחרורה ההדרגתי לאורך רצף הטקסט – ב"רשמים הראשונים" שמעלות התחלות של טקסטים, ובתמורות ובהתהפכויות המתחוללות במהלך הקריאה. הקריאה הליניארית, לפי הסדר, מתוך ציפיות ואי-ידיעה, היתה הבסיס לתיאוריית הקריאה שלי, שעניינה: "איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו".
אבל את המאמר המרכזי שלי בנושא הזה סיימתי בהודעה שלמעשה עסקתי בקריאה ראשונה מדומה – שכוננתי סיפור על קריאה ברצף הטקסט, אשר ניתן לספרו רק מנקודת-הראות של הטקסט השלם. רק כך, במין השעיה של הידיעה, אך תוך כדי הבאתה בחשבון כידיעה עתידית, ניתן להיות מודעים לאפקטים של דחיית האינפורמציה, ליהנות מן "הפחים" המפוזרים בתחילת הטקסט, מאופן עיצובן של הפתעות, מאמנות השחרור ההדרגתי של "הנתונים" – ולהיענות לתהליך הקריאה באופן שלם ומלא.
בזמן האחרון חזרתי וקראתי לאט, בפעם המי-יודע-כמה, את 'המלך אדיפוס' של סופוקלס. מי אינו יודע את סופה של העלילה במחזה הזה? אפילו קהל-הצופים בהצגת הבכורה באתונה של המאה החמישית לפני-הספירה ידע מראש את סוף העלילה בקוויו העיקריים – הלוא סופוקלס לא המציא את הסיפור; והנה, הספוילר רק הגביר את הנאתו של הקהל ואת הקתרזיס שלו. (מדוע אנחנו "נמתחים" בנוגע לגורלם של הגיבורים בסרט שבו הסוף הטוב ידוע מראש, כי הוא נובע מן הז'אנר?) ובכן, שבתי לקרוא את המחזה, והמתח והריגוש, החרדה והרחמים, לא פגו, חרף הקריאה החוזרת; אומנם זכרתי את פרטי העלילה, אך בעת ובעונה אחת יכולתי להפיק מתוכי צופה נאיבי במחזה, שהתלכדות הפרטים המצטברים סוגרת עליו לאט-לאט, ולחוות את תגובותיו העזות. יותר מזה, יכולתי לראות איך רק בקריאה בפעם המי-יודע-כמה צופן המחזה הפתעות מרעישות חדשות, העולות מפרטים קטנים, זנוחים, מן "השאריות" של קריאות קודמות. למשל, אדיפוס יודע שרצח אדם זקן בצומת של שלושה דרכים, אותו ואת כל מלוויו – אך מרצח ליוס, אביו, דווקא נותר בחיים מלווה אחד, והאיש מעיד ששודדים (ולא הֵלך יחיד) הרגו את ליוס. אם הוא דובר אמת, אדיפוס לא רצח את אביו; ואם הוא משקר, רק יוקסטה, אמו של אדיפוס, יכלה לשחדו שישקר לזקני תבי; יש איפוא אפשרות שיוקסטה יודעת, למן הרגע הראשון, שהיא שוכבת עם בנה ויולדת לו בנים! עכשיו צריך לקרוא פעם נוספת את המחזה כדי לבדוק את דמותה באור חדש לחלוטין, וגם לענות על השאלות: מדוע ברח (או הוברח) העד הזה מתבי, ומדוע כשהוא מוחזר, נמנע אדיפוס מלשאול אותו את השאלה המכריעה.
נחשוב על מוסיקה. סימפוניה מפעימה, אופרה מרגשת, יצירת רוק עוצמתית, או אפילו שיר-זמר מצודד, אשר אינם מענגים – ובדרך כלל יותר – בהאזנה שלישית או רביעית, אינם ראויים אף להאזנה ראשונה.
בקריאה צמודה, לעולם אינך קורא אותו טקסט פעמיים. הטקסט שאתה קורא בפעם הנוספת אינו זהה "לעצמו", אינו זהה לזה של הקריאה הקודמת.
נחשוב על מוסיקה. סימפוניה מפעימה, אופרה מרגשת, יצירת רוק עוצמתית, או אפילו שיר-זמר מצודד, אשר אינם מענגים – ובדרך כלל יותר – בהאזנה שלישית או רביעית, אינם ראויים אף להאזנה ראשונה. וכך גם בנוגע לספרים. אם הקריאה הרביעית בהם אינה מספקת את הפלא הנובע מהתלכדויות חדשות ומפתיעות של פרטים, אם אינה מאפשרת את הגילוי של משמעות שקודם היתה סמויה, או את היחשפותו של קו עלילה "חבוי", המאיר באור אחר את מה שהתגלה לנו בקריאות הקודמות והופך את העלילה שסברנו שאנו קוראים לעלילה שונה – אם אין זה כך, לא ראויים הספרים הללו אף לקריאה ראשונה.
שרלוק הולמס (כפי שקונן דויל המציא אותו) הניע את עלילת הגילוי שלו מתוך פרטים נעלמים, זנוחים, שהראייה הראשונה, הלא-משתהה, אינה קולטת. דוקטור ווטסון מייצג בסיפורים הללו את הקריאה הראשונה, הנאיבית, בטקסט. פרויד, במסתו על פסל משה של מיקֶלאנג'לו, ידע לאפיין את כל המפעל הפסיכואנליטי שלו כשיטת חקירה המפענחת את הסודי והמוסתר מתוך פרטים של-מה-בכך. פרטים מינוריים, טריוויאליים, הנראים מיותרים וחסרי-ערך, פרטים שאנשים נוהגים לזלזל בהם או להתעלם מהם – "השאריות" של ההסתכלות, "ערימת האשפה" שלה – הם שנאחזים זה בזה לפתע בהסתכלות מושהית ומעניקים את המפתח להיבטים מרכזיים של חיי הנפש. ההתעלמות מהם משאירה אותנו במדבר הצחיח והבנאלי של ה"לכאורה".
ההרהורים האלה חזרו ועלו בי ככל שהלכו והצטברו הרשימות בעיתונות ובאינטרנט על הרומאן החדש של גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה'. גדולתו של הספר הזה שבה והציבה מראָה חדה מול מוגבלותה של "ביקורת" הספרות בארץ, מול דלות הכתיבה (והקריאה) של רוב רושמי הרשימות; היא שבה והזכירה כמה נכה השיח הספרותי שלנו, המסַפק כמעט רק הסתכלויות בנאליות, מרדדות.
אכן, הספר זכה לסופרלטיבים חסרי-תקדים, ולעשרות-אלפי קוראים נרגשים, אבל נדמה לי שמרבית "המבקרים" בקושי סיימו קריאה ראשונה חפוזה ומיד רצו לבשר לחֶברֶה, לזרזם לרוץ לחנויות הספרים, והפיקו רשימות של מדור צרכנות, ולא ביקורת ספרות. על איזה רומאן בדיוק הם המליצו?
שיח ביקורתי ממשי אמור להיות קשוב לפרטים, אמור להעלות היפותזות המכסות חלקים נרחבים של הטקסט. אך מול השפע של ספרו של גרוסמן (630 עמודים צפופים) קרסו כמובן כל הקריאות החפוזות למשפטים שבעצם אינם אומרים דבר מלבד דשדוש טאוטולוגי מסביב למלה "שפע", בנוסח: "'אשה בורחת מבשורה' הוא ספר שעומד על המלאוּת. גרוסמן יצר רומאן שמתפעל משפע החיים"... "הספר הזה נבנה כרומאן כל ישראלי, המכיל מלחמות הרבה, משפחה, אובדן ואהבה"... "יצירה טוטאלית על הישראליוּת"... "רומאן שמבקש להיות קול של דור"... כלומר, השפע פוענח כשפע. באף אחת מן ההתבטאויות הללו הוא לא זכה למישמוּעַ קונקרטי, או לניסיון להעניק לו הנמקה ספרותית.
שיח ביקורתי ממשי מכונן ספרים, מעשיר את הקריאה בהם. הוא מעלה הצעות-קריאה חריפות, שנונות, שאינן מובנות-מאליהן לכל מי שקרא את הספר המדובר, אך בכוחן לשכנע משום שהן נסמכות על הצטברות מפתיעה של מגוון "ראָיות" טקסטואליות. המבקר שכותב הצעת-קריאה כזו אמור להיות לא רק חד-עין ומבריק, אלא גם לעמול על גיבושה בקריאות חוזרות-ונשנות של הספר. לקורא המצוי, שכבר קרא את הספר, הוא אמור לספק רגע של הולדת חדשה, סיבה לקרוא את הספר שוב, במבט חדש. בכך אמור להיות נעוץ ההבדל בין מאמרים במוסף לספרות לבין רשימות במדור צרכנות המכוּונות לספק המלצות למי שטרם קנה/קרא.
שיח ביקורתי ממשי מכונן ספרים, מעשיר את הקריאה בהם. הוא מעלה הצעות-קריאה חריפות, שנונות, שאינן מובנות-מאליהן לכל מי שקרא את הספר המדובר, אך בכוחן לשכנע משום שהן נסמכות על הצטברות מפתיעה של מגוון "ראָיות" טקסטואליות.
רוב הרשימות שקראתי על ספרו של גרוסמן לא רק שדיווחו על מה שברור בלי שום קושי לכל מי שקרא את הספר, אלא גרוע מזה, הן רידדו את הספר מעֵבר למה שקולט הקורא הרגיש, הסיטו ממנו את הקריאה, השמיעו זמזום מונוטוני ומשעמם, שהפריע להקשיב.
הצעת-קריאה אמורה להקשיב למלאותו של הטקסט. בדברה על "כוונתו של הספר", ועל "מה שהוא מבקש להיות", היא איננה יכולה להשמיע טיעונים המותירים שני-שלישים מן הטקסט מיותמים, בלתי מכוסים, לא רלוונטיים. יתר על כן, היו מי שהכריזו על "כוונת הספר", "כוונה" אשר לא נבעה אלא מִסַכֵּי העיניים שלהם, מראייתם הצרה, ומיד יצאו לבדוק מה חסר בספר למימוש מלא של "הבטחתו" הזאת. היה מוטב אילו במקום "אין בספר" היו כותבים "לא הצלחתי לגלות", שכן את מגבלות קריאתם הם הטילו על הספר עצמו.
כמה מבעלי הקריאות הסלקטיביות אף הגדילו לעשות וצצו עם טרוניות על עורך הספר, שלא קיצר פה ושם, שלא השמיט מן הטקסט בדיוק את "השאריות" של הסתכלותם – מבלי להבין מה זה אומר על "הנושא" שהם מזהים בספר, או על "העלילה" שהם משחזרים ממנו. למשל, כבר היה מי שתהה מדוע לא ויתר עורך הספר על 83 העמודים הראשונים שלו ("גרוסמן בגדולתו... דיאלוג קולות יפהפה", לדעת מישהי אחרת; "אחת האקספוזיציות היפות ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות", לדעת כותבת שלישית). העמודים האלה, הבונים מסגרת של בידוד, ששאר הספר הוא שורת וריאציות עליה, והקשורים בנימי-נימים לסצנה של אברם במוצב בסיני, בסוף הספר – הם כמובן גם עמודים שבלעדיהם לא ניתן להתחיל להבין את היחסים בין אברם לאילן, ואת מקומה של אורה בחיי שניהם (קראו, למשל, את עמ' 69, אילן מנשק את אורה וראשו ממש מתחפר בגופה, אבל מדבר אליה בגוף-שני זכר). ניתן להציע קריאה מקיפה של הספר שכולה יוצאת מן העמודים הללו.
שיח ביקורתי ממשי היה אמור לעסוק, בין השאר, בקומפוזיציה של הספר. למשל ביחסים המדויקים בין מה שקורה בו בהווה הסיפורי, בגליל, לבין החשיפה ההדרגתית של אירועים מן העבר – באפקטים ובמשמעויות של הבחירה להעמיד זה-ליד-זה פרטים מסוימים מתוך שני סוגי החומרים הללו. וכמובן הוא היה אמור לדון באופי הספציפי של הלשון (מעבר לאיפיונים סתמיים כמו "עושר" ו"יופי"), וגם בפואטיקה הגרוסמנית כפי שהיא מתגלה בספר הזה לעומת קודמיו, בהתכתבויות של הספר הזה עם ספרים אחרים של מחברו, ואפילו בפרטים כגון הקשר בין המקרר שאהרון נסגר בו בסיום של 'ספר הדקדוק הפנימי', לבין הזקן הפלשתיני שנשכח בחדר הקירור. אך כמה מן הכותבים על הרומאן החדש של גרוסמן בכלל קראו את כל ספריו הקודמים?
למי שקרא את הרשימות על הספר בעיתונות לפני שקרא את הרומאן עצמו הוצעה הסחת-דעת רבתי, בריחה מן הספר.
למי שקרא את הרשימות על הספר בעיתונות לפני שקרא את הרומאן עצמו הוצעה הסחת-דעת רבתי, בריחה מן הספר. בניגוד לשמועות, שום צעיר לא נהרג בספר הזה, ולכן אין זה "רומאן על שכול" במובן הפשוט (והמלה "שכול" מופיעה במאות עמודיו רק פעם אחת, באיזכור ספרו של ברנר 'שכול וכישלון'). גם אין בספר שום "ערבי סטריאוטיפי" (אלא דווקא ערבי מאוד לא-סטריאוטיפי, שמתריס במין פארודיה על ערבי סטריאוטיפי בעיני היהודים); ומי שמנסה להטיל על הספר בשורה פוליטית כזו או אחרת, של שמאל או מרכז, רואה מעיני רוחו. לא רק שאין לערבב בין גרוסמן לבין אורה, אלא גם אורה עצמה, כמו דמות חיה ובניגוד לפמפלט, אומרת דברים סותרים במקומות שונים בספר. זה איננו ספר על השכול כחוויה המכוננת הישראלית (אף שאימת-השכול מלווה אותו), ולא ספר על העֶמדה של נשים מול העולם הגברי הנלחם והמקריב (אף שיש בספר עיסוק ביחסיה של אשה עם הגברים שבחייה), ולא ספר על הציונות הלוחמת, במיטב המסורת של השמאל הציוני, מסוג ספרות ה"ערבים-יהודים-סכסוך-יורים-ובוכים". אורה איננה כל-אֵם, ואף אחד מבניה איננו כל-נער. ומי שרואה דווקא משפחה נורמטיבית באחת המשפחות הכי פריקיוֹת בספרות העברית – אשה עם שני בעלים שלפחות אחד מהם קשור אירוטית אל האחר דרכה – שיבושם לו.
היו גם מאמרים אחדים (למען האמת, לא יותר משניים) שריגשו אותי, כי מצאתי בהם דבר-מה חדש ולא צפוי גם אחרי הקריאה הרביעית בספר. "דיסקט גיבוי לחיים" של גליה בנזימן מסַפֵּק התחלה רבת-עניין של שיח ביקורתי ממשי. תראו במה היא עוסקת: בסצנות של פסקול, המזכירות תסכית-רדיו, כשאי-אפשר לראות את המדברים; בפה של אורה, המעוּקם מעט בשל פגיעה עצבית בשפה העליונה; בכוחנותן של מצלמות; במאמץ להמיר סיפור בסיפור אחר; ובקשר בין כל אלה ברומאן. קראו אותה. לדעתי היא נוגעת בקול הפנימי של הספר הזה ברגישות ובעומק-מבט.
תרבות ספרותית נשענת על ספרים שקוראים יותר מפעם אחת.
© כל הזכויות שמורות למנחם פרי.
פורסם לראשונה באתר הספריה החדשה, 26.5.08.