top of page
חיפוש

זכרו איננו הוא



ביום חמישי ה-30 במרץ 2023, בשעה שבע בערב, הסתיימו חיי מאיר ויזלטיר. מנחם פרי, שייסד עמו את סימן קריאה ב-1972 והוציא רבים מספריו, מספר על השותפות הוותיקה שלהם שהתחדשה בשנה שקדמה למות ויזלטיר, על הפיקדון השירי שהפקיד בידיו ועל המאפיינים המובהקים של שירתו.


היום שבו ימות, וגינוני קבורתו, שימשו אצל מאיר ויזלטיר, כבר כשהיה בן פחות משלושים, כמין אמת-מידה החושפת את מגבלות אהבתנו-שלנו, ידידיו, ואת קוצר ידנו: "אין אהבה לחוד וקבורה לחוד". לימים היטיב ללמד אותנו כמה שקרי זכרו של משורר במוחות חבריו ושאר זוכריו, כמה מזייפות ההכללות ברשימת הספד תחת ההלם של מותו הלא-צפוי. הלוא אדם אינו ניתן לסיכום סופי ויציב גם בחייו, ועל אחת כמה וכמה לאחר מותו. כי במקום ההכללות שאף פעם אינן יכולות להיות אמת, אדם רק נרמז במאבקו-שלו על מה הוא לא, והמת לעולם כבר לא יוכל "להעמיד את מיודעיו על טעותם, / להראות להם דבר מה שלא הבחינו בו", להשמיע מלים המוחות על סילופו, אשר יטילו צל חולף של אמת זמנית – לא יוכל כי "רק החיים / אוחזים בשפה – ואין / אוצר מלים / למתים".

הכרתי אותו לפני 63 שנים. היו לנו מאות לילות בלי שינה והרפתקאות ספרותיות ואחרות. בחברות הארוכה שלנו היו עליות ומורדות, גם השבענו זה את זה לא מעט מרורים, אך היא היתה בשבילי אחת המשפיעות והמשמעותיות בחיי, וארהיב לומר שהיתה לה משמעות גם לגבי הספרות העברית שאותה חלמנו יחד. היה טבעי לנו ומובן-מאליו לייסד יחד ב-1972 את כתב-העת 'סימן קריאה' ואת הוצאת הספרים "ספרי סימן קריאה" כיציאה ל"מסע יומרני" המבקש להתוות את המשך הספרות העברית – אבסורד גמור במונחי ימינו. וגם כשפרש ויזלטיר מן השותפות, הוא נשאר בסביבה ו"השגיח" עלי מקרוב "כנסיך גולה" (כניסוחו של יאיר הורביץ).


בחברות הארוכה שלנו היו עליות ומורדות, גם השבענו זה את זה לא מעט מרורים, אך היא היתה בשבילי אחת המשפיעות והמשמעותיות בחיי, וארהיב לומר שהיתה לה משמעות גם לגבי הספרות העברית שאותה חלמנו יחד.

לאורך השנים הוא כתב למעלה מאלף שירים, שירה מאז'ורית, פתוחה לרווחה לכל חומר בתכניה ובאופניה ובצליליה. הוא היה המשורר הפורה ביותר בתולדות השירה העברית, וכששבתי וקראתי לאחרונה את כל שיריו לפי הסדר, לצורך כתיבה, שמחתי למצוא ששירתו לא דהתה בשבילי בחלוף השנים, כפי שקרה לי עם משוררים לא מעטים, וכי היא עדיין צופנת לי הפתעות מרוממות רוח.

בעבר הוצאתי שבעה ספרי שירה שלו, והמתנה הגדולה של השנה האחרונה, הקצרה מדי, היתה השותפות המלאה והמתלהבת שלו באירועי "50 שנה לסימן קריאה". שמחה רבה גרמה לו המהדורה ההיסטורית של ספרו 'קח', שהוצאנו במראה זהה לזה של לפני 50 שנה.



אכן, שבנו והתקרבנו מאוד כמו בסגירת מעגל, ובעוד אנו עובדים על תוכנית ספרותית שאפתנית חדשה, ואופטימיים בעקבות מה שנראה כהצלחת הטיפול בסרטן קטן בלי גרורות, ועקב "מזלו הטוב" להיבחר לקבלת תרופה ניסיונית שתמנע את שובו של הסרטן (התרופה שהרגה אותו לבסוף) – הסתבר שתחושות הנפש, הדרוכה "לצפות את האסון בלב שקט", הקדימו את קריסת הגוף. ב-13 במארס, בהפתעה גמורה, מצאתי במייל שלי את המכתב הבא:

"מסמך זה מחזיק את ספרי החדש 'קעקועים מאוחרים'. החלטתי לשלוח לך אותו במצבו הנוכחי, הלא לגמרי גמור (מצויים כאן לפחות 20 שירים שאני מתעתד להכניס בהם שינויים אחדים), למקרה שיארע לי משהו בלתי צפוי ואצא מכלל פעולה. אם אחיה ואתאושש, עוד אלוש את הספר, ואם לא – יֵצא כפי שהוא. ברור שאם יקרני דבר רע, משלוח זה פירושו שאני מיפה את ידיך להוציא את הספר לאור במסגרת הספריה החדשה לשירה, וכל ההכנסות תתחלקנה בין בנותי, נטליה ומרתה. אני מקווה כמובן שזה לא יקרה, ושאשלים את עריכת הספר, גימורו ועיצובו. בינתיים תוכל לעלעל בו להנאתך ולהכיר את ויזלטיר המאוחר".

הוא היה לא רק משורר גדול, אלא גם מנהיג ספרותי. לא כל המשוררים הגדולים היו גם מנהיגים. טשרניחובסקי, עמיחי, לאה גולדברג, פוגל, אבות ישורון, היו משוררים גדולים, אך לא היו מנהיגים, בניגוד לביאליק, זך, ויזלטיר. מנהיג ספרותי משנה לאחור את תולדות הספרות ומשפיע על אופן התקבלותם של משוררים עכשוויים. דוגמה קטנה: מקומם המרכזי בשירה העברית של משוררים כמו אבות ישורון, זלדה, יונה וולך וחזי לסקלי לא יתואר בלי יוזמותיו של ויזלטיר.


השיר האופייני לוויזלטיר מופנה בגלוי לקוראים ("קח שירים"), מכיל סממנים של השמעה רהוטה באוזני קהל באינטונציה רטורית. אין בו הרבה טקסטורות חשאיות רוטטות, אך הוא שולח חיצֵי מלים שאי-אפשר לשכוח.

החבורה השירית הגרעינית שלו ("קן ציפורים שסועות") היתה של משוררים שהגדירו את עצמם, איש איש בדרכו, כמנוגדים לזך ולעמיחי. הם שללו את האני החמקמק, הבלתי-מתחייב, שאינו מספיק ספציפי, אלא נסוג אל הכללי, שמצאו בשירת קודמיהם, ואת האירוניה תוך עמידה מן הצד שבשירה זו. אבל כל אחד מאנשי החבורה היה גם מנוגד לשני האחרים וביקורתי כלפיהם. כל אחד מהם, בתורו, "קטל" באוזני את האחרים, שאהב.

לוויזלטיר היה זר השיר המאכלס חלק ניכר מן השירה העברית בשבעים השנה האחרונות, שיר הנראה כמשיח עם עצמו, שיר בדמות מונולוג פנימי שבו המשורר כביכול ממלמל, והקוראים הם רק בגדר מצותתים. השיר האופייני לוויזלטיר מופנה בגלוי לקוראים ("קח שירים"), מכיל סממנים של השמעה רהוטה באוזני קהל באינטונציה רטורית. אין בו הרבה טקסטורות חשאיות רוטטות, אך הוא שולח חיצֵי מלים שאי-אפשר לשכוח.

האני בשיריו פועל, שופט, נכשל, אך אינו מושא לסקירה מגדירה. בניגוד למיפוי של הנפש, המאפיין את שותפיו לחבורה, התקומם ויזלטיר נגד העיסוק ב"אני הנתעב": "חנך את עצמך אל תוך החומר של העולם", הוא כותב, "אל תעמוד על כרעי התרנגולת של האגו הפרטי". במצלול אונומטופאי המחקה טרטור, מבלי שמלה זו תבוא בטקסט, הוא אומר: "גירוד העצמי לעולם / לא יפיק צליל פריטה / בשווה פרוטה, אפילו לא / גניחה טְרוּטָה / של גיטרה חשמלית".





האני מופעל אצלו לצורך דיאלוג עם העולם. בשיר הפרוטוטיפי, האופייני, של ויזלטיר הוא מתייצב כמי שיש לו צורך מוסרי דוחק לנקוט עמדה, להסיר מסווה, לשפוט ולהעריך. בקיצור, לחתור אל אמת, שאומנם אין להגיע אליה סופית, אך היא נחווית כצל עובר, כתחושה זמנית שמופיעה ונעלמת, מתוך ערטולו של השקרי.

שירת ויזלטיר היא מפעל של חתרנות סמיוטית, של ערעור סימנים. בכל שיר שלו מופנית התאורה המילולית לעבר סימנים מפוקפקים – איזו מראית עין, העמדת פנים, אשליה, משאלה, ייצוג, פנטזיה, תדמית, אידיאולוגיה גדולה, לשון מצוחצחת, קומוניקציה המונית, משמעות היסטורית וכיו"ב – וכל אלה מעומתים עם היומיום האנושי המצוי של העולם, ונמצאים לא רלוונטיים; נשפטים לחומרה ביחס לאיזושהי ממשות כאובה ופשוטה, מציאות חיים של בני-אדם במעגלם המצומצם והמדולדל.

זה המגרש העובדתי המצוי, הריאליסטי, שוויזלטיר מצטיין בעיצובו מתוך "הנכונות הפעורה / לראות עפר כעפר / בשר כבשר / חולף כחולף, / לקלוט את הקונטורים השבירים של היתמות / האנושית החייכנית / האבודה, / הכה זמנית, עם חלומה / לא לוותר – / או במלים יומיומיות יותר, / לצפות את האסון בלב שקט".


שירת ויזלטיר היא מפעל של חתרנות סמיוטית, של ערעור סימנים. בכל שיר שלו מופנית התאורה המילולית לעבר סימנים מפוקפקים – איזו מראית עין, העמדת פנים, אשליה, משאלה, ייצוג, פנטזיה, תדמית, אידיאולוגיה גדולה, לשון מצוחצחת, קומוניקציה המונית, משמעות היסטורית וכיו"ב – וכל אלה מעומתים עם היומיום האנושי המצוי של העולם, ונמצאים לא רלוונטיים.

אבל זה רק חצי סיפור. הקוראים בשיר הוויזלטירי אמורים להיטלטל בין שתי תאוּרות. מה שנתפס תחילה כאמת-המידה הממשית, החושפת את השקרי או הלא-רלוונטי, גם נתפס – כשנפנים אליו-עצמו, אחרי שסיים את תפקידו המוקיע – כממשות עלובה, כאוזלת יד לא ראויה. השיר של ויזלטיר קולע את קוראיו למצב שאינו מאפשר להם נקודה סופית יציבה.

כולם מציינים את ויזלטיר כמשורר המובהק של השירה הפוליטית הישראלית. ואכן, ויזלטיר וחנוך לוין הם אבות השיר הפוליטי החדש בשירה של דור המדינה. אבל הפואטיקה הפוליטית של ויזלטיר היא של מי שחושד בהוֹלמוּת של כל לשון, ובעיקר בטקסטים פלקטיים מגביהֵי מלים. ולכן השירה הפוליטית שלו אינה יכולה להיות הטפה פשוטה, עשיית נפשות לדעותיו, או קריאה למעשים. בעיקרה היא שירה היוצאת חוצץ נגד עצמה וטוענת שוב ושוב שהיא מיותרת – "דם הוא דם ולא מלים"; היא שירה המצביעה על כתיבתה ככניעה לחולשת דעת: "על נייר לבן וטיפש / תיקתקתי, מחקתי / תיקנתי, העתקתי / בִּיגוֹן מוחין עבש".... "אי-אפשר לסבול שירה פוליטית".

לפני שנה-וחצי שלחתי לו מאמר ארוך שלי (שטרם התפרסם) המתאר את השיר הטיפוסי שלו. תגובתו (המאופקת) היתה: "קראתי את המאמר, ואני שמח שכתבת אותו. אין לי מושג כמה קוראים ירצו או יצליחו לאמץ את אופן הקריאה שאתה מציע, אבל הוא מעניין ואפשרי בעיני". וכעבור יומיים הגיע ממנו מכתב נוסף: "במאמר שלך פזורות כמה תובנות, שאני שמח שנוסחו", והוא מצטט דוגמאות לכך בהעתק-הדבק, וביניהן: "השירה הפוליטית של ויזלטיר היא בעיקרה שירה היוצאת חוצץ נגד עצמה".



 

© כל הזכויות שמורות למנחם פרי.

פורסם לראשונה במוסף "ספרות ותרבות" של ידיעות אחרונות, 7.4.23.

143 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page